היסטוריה לבגרות | ציונות ולאומיות – התנועה הציונית

3 תגובות

1. אינעל הראש שלך

   הגב

2. מייאוש לשלמות

   ייאוש. מבוי סתום. כישלון, אכזבה, פחד, תסכול. למה ענן אפור נוחת על העולם היום? איך אפשר לצאת מכזה מקום?
   מצד הטבע אנחנו עשויים מחומר יסודי שמוגדר כרצון ליהנות, רצון להתמלא, לקבל הנאה ותענוג. בבני האדם הרצון הזה מחולק לשתי דרגות. בדרגה הראשונה נמצאים רצונות שקשורים יותר לגוף, בדרגה השנייה אלה שקשורים יותר לראש.
   ביחס לכל ההיסטוריה, מצבו הגופני של האדם היום הוא הכי טוב. כמעט ואין אנשים שחיים ברחוב או מתים מרעב, יש עזרה סוציאלית וכל מיני עמותות. זה מביא לכך שהדאגות לקיום הגופני איכשהו פוחתות. אבל בו בעת, הדאגות, הפחדים והחרדות בדרגה השנייה, האנושית, התחילו פתאום להתפתח, לגדול, להתגבר עוד ועוד, והם מביאים את האנושות לייאוש. 
   עד לפני מספר דורות רק האליטות ידעו מה זה ייאוש או דיכאון, שאר בני האדם היו עסוקים בלשרוד. היום תרופות הרגעה הן חלק מהתפריט היומי של רבים מאוד. אפילו חיות המחמד סופגות מאיתנו תחושות רעות, ונזקקות גם הן לתרופות נגד דיכאון.
   ביסודו, הייאוש של זמנינו קשור לשאלה, סמויה או גלויה, שמתחילה לקנן באדם בקשר לתכלית קיומו. בשביל מה אני עושה את מה שאני עושה? מה הטעם? מה התועלת? האם יש צורך בזה? לי? למישהו? בכלל? 
   שאלות קיומיות כאלה מגיעות מאותה דרגה שקשורה לראש. הרצון ליהנות שבדרגה זו מביא לנו דרישות חדשות, שעליהן אנחנו עוד לא מסוגלים לענות. הוא רוצה לדעת ולהבין ה-כ-ו-ל.
   מאיפה באתי? לא ברמה הפיזיולוגית של התפתחות מהקוף, אלא עוד הרבה לפני זה. מאיפה אני, במקור היותר קדמון? האם יש איזשהו כוח טבע כללי שמפתח אותי, שמעביר אותי בכל ההתפתחות הזאת? איזה מחשב-על, מערכת הפעלה, תוכנת ניהול, משהו שאליו אני יכול לפרוץ כדי להבין מאיפה, ובעיקר, לאן אני?
   אם נלמד לתעל את הייאוש של זמנינו לחקירה כזו, נגלה שהוא לא מוריד אותנו לתחתית של התחתית, אלא ההפך, מעלה אותנו לדרגת קיום חדשה, שונה לגמרי מבחינה איכותית.
   הייאוש מכל המוכר דוחף אותנו לפצח את סוד החיים. אז יש לנו משפחה וילדים, קריירה והישגים, תרבות פנאי, נופש ברחבי העולם ושאר תפנוקים. וזהו? בכך מסתכם הסיפור? שבעים שנה נרוץ אחר כך קופת חולים, בית אבות, בית קברות?
   ילדים קטנים מסתכלים על ההורים שלהם, ומראש מוותרים. מרגישים שהעולם שבנינו עבורם משעמם. לא מרגש. לא מספק. הם גדלים עם מועקה פנימית, ומגיל צעיר נזקקים לחומרים כימיים כאלה ואחרים.
   כדי לא לאבד דור שלם אנחנו צריכים להראות להם, ולעצמנו לפני הכול, שיש מקור עליון לייאוש שהם מרגישים, ושבעצם זוהי הזמנה לגדול. ביכולתנו למצוא את הדרך לענות לשאלות הכי פנימיות, להעפיל לממד הנצחי שבו נמצאת המחשבה העליונה שפועלת עלינו, ולהשתתף איתה בניהול המציאות.
   מייאוש לשלמות. לא פחות.

   הגב

3. להעלות מודעות או לרדת מהארץ

   "תראה, זה אזור שהולך להתפתח בגדול, והדירה הזאת ענקית ובטוּב טעם, למה אתה מוכר אותה?", שואלת בסקרנות מרינה, סוכנת תיווך רוסיה, את ז'ק הצרפתי שמראה לה את החדרים. "זה פשוט" הוא מסביר, "החלטתי לחזור לצרפת".

   ז'ק עלה לפני חמש שנים, אבל קשה לו בישראל. המחירים גבוהים והנימוסים רעים, הרמאויות הקטנות מתישות ושעות העבודה נמתחות; שם הייתה לו דירה בריביירה וזמן לשתות כוס יין באמצע היום וכאן? לא נושם.

   מרינה לעומתו עלתה לישראל בילדותה עם הורים בעלי מקצועות אקדמיים. אבל כאן אימא ניקתה בתים ואבא התפרנס כסבל עד שהוציאו שוב תעודות וחזרו למקצועם. עד אז, לאורך כל גיל ההתבגרות, נרתמה לעזור. אלא שכל זה לא נראה לה לא נורמלי, "אלה החיים… חיים לא קלים, אבל למדתי לאהוב את ישראל. זה הבית שלי" היא אומרת לז'ק.

   גם כשאני עליתי ארצה הרגשתי כמו מרינה וגל העולים מברית המועצות לשעבר בשנות השבעים. החיים לא היו פשוטים והישראלים נראו בעיניי מבולבלים ולא מסודרים, אבל בשום פנים לא הרגשתי אותם כאנשים רעים. אולי בגלל שהגעתי ישר לצבא וזה עבר מעליי, אבל מעולם לא נתקלתי באטימות וגסות כלפיי.

   אנחנו היהודים קצת חשדנים באופיינו. במשך ההיסטוריה רדפו אותנו, אז למדנו להיזהר עד שאפילו אחד בשני אנחנו לא בוטחים. איכשהו בזמני מלחמה אנחנו סומכים אחד על השני, מתחברים כדי להתמודד עם אויב משותף. אבל אם לא ברור לנו מי האויב, מיד אנחנו מתפרקים. לא יכולים להיות יחד בזמנים טובים.

   זאת הבעיה שלנו. האנטישמיות איגדה אותנו כאן בכוחה השלילי, ולכן קשה לנו מאוד לחיות תחת קורת גג אחת. ברגע שנראה בחו"ל מקום קורץ יותר, כמו הריביירה לז'ק, אנחנו נעבור. אני די משוכנע שאם יבטיחו לכל ישראלי תנאים טובים בארצות הגולה, עבודה מסודרת ודירה, יישאר כאן מיעוט קטן מאוד. רובם ייקחו את המזוודות ובשמחה יעזבו.

   אם היינו יודעים את הייעוד שלנו, מבינים שחוסר מימוש שלו מביא עלינו את כל הבעיות, ושרק בעזרת החינוך לאהבת הזולת שנמצא בשורשי העם אנחנו יכולים לפתור את כולן, אז היינו מסתכלים קצת אחרת על עצמנו ועל המדינה. אבל עַם ישראל לא רוצה בכך בינתיים, לא מעוניין לשמוע, כי קשה לקבל שאנחנו צריכים להתחבר בינינו כשאנחנו כל כך נדחים אחד מהשני.

   כלום לא ישתנה עד שנעלה מודעות לכך. יותר ויותר ישראלים ירדו מהארץ ויהגרו לתפוצות. לכן העיקר לפנינו הוא לחנך כל יהודי ויהודי שהארץ שלו, והיא כוללת בה את ייעודו, ורק כאן יש לו בית, שורש ויסוד. אנחנו אולי עוד לא מרגישים זאת, אבל אין לנו מקום אחר. אין. לכן ז'ק ייסע לצרפת, גם שם לא ימצא מנוחה, ובסופו של דבר יחזור.

   הגב